״בידוד״ – כן, זה הגיע. המילה הזו שכל כך פחדתי ממנה מהיום שהקורונה הגיחה לחיינו – אולי אפילו יותר מהמחלה עצמה. אבל אחרי שני סגרים, מיליון טיפים, המון הודעות תומכות וחברים ומשפחה שלא הפסיקו לדאוג לנו ולשלוח מכל טוב ולהנעים את זמננו, יש לי מסקנה די ברורה: שד הבידוד בעצם לא נורא כל כך, והוא אפילו מאפשר הנאות חדשות.
בתמונה הגדולה: שגרת היום זרמה, אמנם לא תמיד עם מבנה ברור – אבל השתדלנו להקשיב לכל העצות על בניית לו”ז, ואת חלק מהן אפילו הצלחנו לממש. הסברנו לילדים את המצב החדש וכולנו נכנסנו למוד קצת אחר: רגוע יותר, מכיל יותר. היה מרענן להרגיש את ירידת הלחץ של הבוקר, ללחוץ “סטופ” על הספירלה של להספיק להתארגן לגנים, להספיק למשרד, להספיק להכל. כמובן שבתוך כל זה היו גם רגעים שרציתי לברוח, כן, אשכרה לנעול נעלי ספורט ולהתחיל לרוץ!
אבל גם הרגעים הלא-פשוטים הסתכמו בהסתכלות חיובית (יחסית) על המצב וגרמו לנו לעשות אימוני זום ואפילו… יוגה.
אז כן, היו רגעים בערב שבהם רק רצינו שמישהו אחר יאכיל / יקלח / ירדים… אבל גם אלו הניבו לא מעט פעמים התעוררות מאוחרת בבוקר (וכשאני אומרת מאוחרת: 9:00 בבוקר!). אכלנו פיצה ומילקי לארוחת בוקר, אבל במקביל גם אכלנו מסודר ובריא ובישלנו יחד. היו לא מעט זמני מסך, אבל בחרנו במשותף את התוכן ואפילו למדנו לא מעט – למשל, הידעתן שהתכנית המיתולגית ״אלו החיים״ משודרת בנטפליקס?!
גיליתי שאני מצליחה ליהנות משטף היצירה, הצביעה והרכבת הפאזלים – בהם, אגב, ממש השתפרנו (רגע של גאווה אימהית – אדם בן 4 וכבר מרכיב פאזל של 200 חלקים).
יוזמות של שבירת השגרה הביתית עם ‘אירועים’ כמו פיקניק בחצר, או מסיבת פיג’מות בסלון, לגמרי תרמו לאווירה וגם שיחקו כקלף מעולה, ספקי מוטיבציה שדירבנו את הקטנים ללכת להתקלח או לסדר את החדר. בסך הכל, להפתעתי הגדולה לאור החששות הראשוניים, אפשר לומר שהצלחנו ליהנות מזמן משפחתי איכותי באמת. אבל עם כל הכיף, אין ספק: 9 ימים כאלה בהחלט הספיקו! תודה לאל שקרתה החזרה למסגרות. עכשיו רק נשאר שיחזרו מסעדות, בתי קפה, וכן, גם חופשה עם חברות לא תזיק.
