הרגע הזה שאת מגלה שאת הולכת להיות אמא, כמה קסום הרגע הזה. אבל הדרך לשם, היא לא תמיד פשוטה, וגם עליה צריך לדבר.
תהליך הפוריות הוא תהליך המוכר לאימהות רבות ואנחנו בקהילת איט מאמז, רואות בו כנושא חשוב ורלוונטי בכל עת.
לכן שמחנו מאוד שליהי דהן שוהם, איט מאמ שמכירה את הנושא מקרוב, בחרה לשתף אותנו, ואתכן, בסיפור האישי שלה.
״אני לא חושבת שיש אישה אחת שנמצאת בתהליכי פוריות שלא שמעה את המשפט: "אם לא תהיי בלחץ זה יקרה"
אז בואו נעשה סדר. אנחנו לא רוצות להיות בלחץ, אנחנו לא בוחרות להיות בלחץ. הלחץ הוא לא מודע. גם אם אעשה מבוקר עד ערב מדיטציה ואדליק קטורת בבית אני אהיה בלחץ. גם אם אאמין שאני לא בלחץ וזה לא יבוא לידי ביטוי באופן פיזי – הראש שלי בלחץ. זה טבעי.
לא להתעסק בזה? אתם יודעים, באיזשהו שלב אין ברירה אלא להתחיל לתזמן ביוץ וכאלה – לא זה לא כיף אבל מה לעשות שצריך. אז את ישנה עם מדחום ליד המיטה, כל חודש שולחת את בעלך לקנות מקלוני ביוץ (ועל הדרך עוד איזה חמש בדיקות הריון כי תמיד טוב שיש בבית) ואז את הולכת כל יומיים למעקב זקיקים. אה ובואו נדבר שניה על מעקב זקיקיםם – זה קורה כל יומיים וזה תמיד עד 8:00 בבוקר אז כבר עדיף להגיע ב6:00 ולהיות ראשונה. את עושה עוד בדיקת דם ופוגשת עוד טכנאית ששואלת אם את מטופלת בהורמונים כי הרירית עדיין לא עבה מספיק.
אז כן את מתעסקת מזה, תאמינו לי עיסוק שהיינו מוותרות עליו בכיף.
אז הטיפ הזה הוא בערך הדבר הכי מעצבן שאישה שלא מצליחה להיכנס להריון יכולה לשמוע. תחשבו שבן אדם מאוד עשיר יבוא אליכם, אנשים שבקושי סוגרים את החודש ויגיד לכם, "אל תהיו בלחץ, בסוף הדברים מסתדרים." אה באמת? אתה ערב לכך או מתכנן בקרוב להעביר לי סכום מכובד של כסף. לא. אז אנשים נחמדים באמצע הדרך, תניחו ללחץ שלי. (במילים אחרות…. סתמוווווו)
אני יושבת וכותבת ותוך כדי מבינה מה הטיפ שאני הייתי רוצה לתת ואולי ובתקווה הוא יעזור למישהי.
" בסוף אני אהיה אמא" – ארבע מילים עם כל כך הרבה משמעות וכח.
ככה אמרתי לעצמי כל יום כשהתחיל המסע לאמהות, או יותר נכון אחרי כמה מחזורים שהתקבלו ולא בברכה.
בכל פעם שראיתי נשים עם עגלה אמרתי לעצמי גם לך זה יגיע.
בכל פעם שראיתי באינסטגרם פוסט לידה מרגש – אמרתי לעצמי גם לך זה יקרה.
בכל פעם שעברתי דרך המראה, עצרתי, ניפחתי את הבטן והנחתי עליה יד – אמרתי לעצמי בקרוב זה יהיה באמת.
בכל פגישה עם רופא, בכל בדיקה ששלחו אותי לעשות זו מחשבה שתמיד נכחה – בסוף אני אהיה אמא.
נכון, היו פעמיים שאמרתי את זה לעצמי ותהיתי האם באמת זה יקרה אבל איך אומרים – fake it until you make it.
אני לא יודעת באיזה שלב זה קרה אבל האמונה השתרשה כל כך חזק שפתאום הדרך הייתה נסבלת ואפילו פחות חשובה.
הייתה לי מטרה אחת ברורה – אני רוצה להיות אמא ולא עניין אותי איך זה יקרה. אמא זו אמא בין אם היא נשאה את הילד ברחמה, בין אם מישהי אחרת נשאה את העובר שלה, בין אם היא לקחה תרומת ביצית לבין אם היא אימצה.
אני זוכרת שאחרי הטיפול בחודש ינואר 2019, טיפול שלא צלח, ואחרי שיחה עם אמא שלי שפתחה לי את הראש, אמרתי לבעלי – " אנחנו נעשה עוד שני טיפולים, מקסימום שלושה ואם לא יצליח אנחנו הולכים לפונדקאות".
בתוך בל המסע הזה היה לי חשוב גם להישאר חזקה, הגוף שלי עבר טראומה מספיק גדולה ואני רוצה להיות אמא אבל אמא בריאה.
כשהתובנה הזו הגיעה והיא לא קלה, (כי הרי חלומה של כל אישה זה לחוות הריון ולידה) אני כמעט בטוחה שמשהו באנרגיות השתנה. לא, הלחץ לא נרגע והוא פה להישאר עד שיגיע הילד הראשון אבל הפתיחות המחשבתית התרחבה.
אותן אנרגיות חדשות הביאו איתן את הבשורה המיוחלת והיום, היום אני אמא לרובי שלי שאוטוטו חוגגת שנה.
ובתוך המסע לילד שני (שוב בתהליכי פוריות כי המשפט "אחרי לידה את מאוד פורייה" כנראה פסח עליי) אני מזכירה לעצמי כל יום שאני אהיה אמא לעוד ילדים. כי אני יודעת את זה. טוב אני אולי לא יודעת את זה אבל אני לחלוטין בטוחה בזה.
מה שאני כן יכולה להגיד שאני יודעת, זה שרבות הדרכים להיות אמא – כשהאסימון הזה נופל, ההסתכלות על כל המסע היא דרך עיניים הרבה יותר אופטימיות.
אז תגידי את זה לעצמך, ככה מול המראה ואם אפשר גם בקול רם "בסוף את תהיי אמא"
אה, ואל תהיי בלחץ #בעעעעעעעעעע״