אני מדמיינת את כל הדברים שלא הייתי צריכה לעשות פעם, כמו הכלים והכביסה והניקיון אחרי בני אדם קטנטנים, הריצה לנגב להם את הידיים לפני שהם עולים על הספה. כמה נחמד היה יכול להיות אם הייתי נוכחת – לעזוב את הדמיונות והמחשבות האלה בצד, ולהיות ברגע. להיות ברגע. אני מודה, זה קשה. ממש קשה. 

עדיין יש לי את הצורך לסמן דברים ב-וי מתוך רשימה מדומיינת כדי להרגיש שהשגתי משהו, ועדיין בסוף היום כשאני שוכבת במיטה – אלה לא המטלות שהספקתי שגורמות לי לחייך. אני יודעת את זה, ועדיין…

אני עדיין מרגישה כל כך מתוסכלת מהקטנים כשאני לא מצליחה להגיע לסימוני ה-וי האלה, כאילו הם אלה שמעכבים אותי במטלות, כאילו הם המטלה. והאשמה שיש לי מכל זה!

זה קשה כשעבודה אחת הופכת לשתיים ואז פתאום לעשר. ופתאום את מבינה שאת תמיד רודפת אחרי הזנב של עצמך, עד מחר, שבו תעשי את הכל שוב מחדש.

אבל זה תן-וקח, נכון? כלומר, זה נראה כל כך קטנוני להתעכב על זה כשהגמול הוא לגדל ילדים. אבל הדברים שהיו עושים לי את זה לפני הילדים הוחלפו לפתע. וזה לוקח זמן להתרגל. כן, בוודאי שהם עושים לי את זה. 

אבל אני צריכה לעשות גם דברים בשבילי. עבורי.

וקשה לקבל שלפעמים הדברים האלה הם סתם להספיק את הכביסה!

שני פרצופים קטנים ותמימים הסתכלו עליי היום כשהתפרקתי, ומרחתי ביצה על השטיח הצמרירי בסלון שלנו. לא משהו שאפשר יהיה לנקות אי פעם.

נראה לי שאזרוק אותו.
אהבתי את השטיח הזה.

אני לא רוצה להיות מותשת מדי לשחק איתם, או להרים את הנייד כדי לברוח לרגע, או להיאנח לעצמי כשאני שומעת עוד פעם ׳אמאאאא׳ כשאני בדיוק בדרך לשירותים. אבל היום אני ככה. כי יש ימים לא פשוטים.

זו העבודה הכי קשה בעולם, כי היא הכי מתגמלת בעולם, בגלל שהיא לא תמיד מרגישה ככה, אפילו שאת יודעת שהיא כזו, אפילו שלא היית רוצה לשנות בה כלום, אפילו שהיית עושה הכל בשביל רגע לבד, אפילו שאת לא יכולה בלעדיהם.

זה קשה, זה בודד, זה מופלא, זה מבולגן.

זה הכל ביחד.

לעמוד של ג׳סיקה