בואי נתחיל מההתחלה ונשים את הקלפים על השולחן – אמהות היא משבר. היא משבר כי כשאת הופכת לאמא, את משתנה שינוי פנימי עמוק, שינוי בזהות שלך ושל הדרך בה את מעניקה לדברים בחייך משמעות. של מה את רוצה מהחיים שלך, ואיך שאת מדמיינת את היומיום שלך. אמהות היא משבר, כי היא מגיעה ברגע הזה שכבר חשבת שסוג של פיצחת את החיים. שאת יודעת מי את ומה את. למדת למה להגיד כן, ולמה  כשהחברה הבליינית מציעה לך ״רק דרינק אחד״ בערב יום שני, את אומרת לא. אמהות היא משבר כי הפער בין מי שחשבת שתהיי לבין מי שאת בפועל הוא בלתי נתפס. דמיינת את עצמך קוראת את עינת נתן על ספסל ברוטשילד ומשכילה בזמן שהתינוק ישן בעגלה. בפועל לא יצאת מהבית יומיים, את מריחה מעייפות, מרוסקת מחלב, ולא שמת לב שהמשפט הזה הפוך. 

כמו עם הרבה דברים אחרים, האמהות משתקפת בפרטים הקטנים – כמה סי.סי, כמה שעות שינה וכמה שזה לא באמת מעניין אף אחד חוץ ממך. בדיוק כשמגיע רגע שאת מבינה שאיכשהו הצלחת להשתלט על העיסה הזאת, ואולי אפילו לזכור איזה יום היום, מגיע הרגע שאת חוזרת לעבודה – והשליטה היחסית שהשגת עפה מהחלון. 

בחיבור בין הציפיות הלא סבירות שלך יחד עם הציפיות הלא סבירות של המערכת מתקבלת בעיקר עיסה אינסופית של רגשות אשם. לפני כמה זמן שאלתי לקוחה שלי ״על מה את מרגישה אשמה כאמא?״ היא ענתה לי שהיא לא חושבת שיש לנו מספיק זמן כדי לענות לזה. היו לנו 50 דקות. הלקוחה שלי לא לבד. את לא לבד.

90% מהאמהות סובלות מרגשות אשם וחלק גדול מהם קשור בלחזור לעבוד. כי גם ב-2020 שתיכף כאן, בעוד שאצל מרבית הגברים ההחלטה לעבוד היא עובדה ברורה ונטולת ייסורי מצפון, נשים רבות מאמינות שהחזרה לעבוד משמעותה הרצון להרוויח כסף על חשבון היותך אמא. אל האשמה הזאת מתווספת הציפייה של המערכת שהתפקיד האמהי שלך יבוא לידי ביטוי רק בתמונת הדסקטופ. את מצופה להתנהל באותה מקצוענות, אנרגיה וזמן שהיתה לך לפני האמהות – גם אם בפועל כרגע את בקושי מצליחה להרכיב שני משפטים יחד.

אמהות היא משבר מקצועי כי היא מאפשרת למבקר הפנימי שלנו להאכיל אותנו מנה כפולה של רגשות אשמה. את מסתובבת בתחושה שאת לא עובדת טובה, ולעומת זאת גם לא אמא טובה.

אנחנו מצפות מעצמנו להיות הכל: עובדות מוערכות במסלול מואץ לקידום. לוק רענן, טרנדי ושיקי, כזה שלא מתאמץ מדי אבל כולל ציפורניים, שיער ועור פנים מטופח ברוטינת טיפול קבועה. ילדים שאוכלים ברוקולי בלי שאת צועקת. וזה לפני ציפייה לדייט-נייט רומנטי ושובב. וואו – אני זקוקה לשנ״צ רק מלכתוב את המשפט הזה! עולמן של האמהות העובדות הפך לעולם של אמנות הג׳ינגול, ובגלל שאי אפשר להצטיין בהכל, אנחנו מג׳נגלות בבינוניות כמה זירות, ולרוב משאירות את זירת ההצטיינות המקצועית לגברים.

תחשבי על זה: גם אבא ״מאוד עוזר״ הוא בדרך כלל אבא שהגן לא מתקשר אליו כשהילד לא מרגיש טוב, שלא זוכר שצריך לקנות חיתולים, ואין לו מושג שצריך להלביש את הילד ביום שלישי בירוק ליום ספורט. הוא לא יודע מי אסף את הילד ביום שני, והוא יגלה שאוכלים ברוקולי לארוחת ערב רק ברגע שהוא התיישב לשולחן. כשהזירה ההורית מתנהלת ברקע ומישהו אחר מטפל בפרטים שלה, נשאר זמן – ובעיקר אנרגיה – ללטש את הזירה המקצועית. הג׳ינגול האינסופי דורש פרטים, הפקות ובעיקר המון מטען רגשי שלרוב גברים משוחררים ממנו. אגב, מחקרים מוכיחים שאותה החוקיות תקפה גם לזוגות חד מיניים, וגם שם הזירה נשארת סטרילית להצטיינות עבוד הפרטנר המפרנס. 

זה נכון שהבעיה שלנו, האמהות העובדות, היא בעיה עולמית. תרבות העבודה שלנו מיושנת ולא רלוונטית לחיים שלנו כיום. ואנחנו ממש בתחילתה של מהפכה מקצועית המעיזה להטיל ספק באמונה ש״עובדת טובה היא עובדת שנשארת אחרונה״, ושיש דרכים אחרות להיות שחקנית משמעותית במגרש המקצועי, בלי לוותר על אמהות נוכחת.  אבל עד לבוא המהפכה המערכתית, הנה 3 דרכים פרקטיות לצמצם את הג׳ינגולים, ולאפשר יותר נוכחות בזירה המקצועית והאמהית.ה