מדברות על זה עם רתם איזק: גלאם ואמהות, יש דבר כזה?

Blog thumbnail

רתם איזק היא עיתונאית, כותבת, מראיינת, ואיט-מאם מוכשרת ויצירתית שלא מתביישת להגיד את מה שכולנו חושבות. אנחנו שמחות לארח אותה בבלוג שלנו.

חודש דצמבר. עצי האשוח עומדים זקורים בניכר, סופגניות במילויים מוגזמים מאיימות על הצלוליט שלנו בלבנט, והשאלה ״מה קורה עם ילד שני?״ נדחקת הצידה לטובת השאלה ״מה את עושה בסילבסטר?״

החודש הזה כמעט זועק ״צאי מהטרנינג, יא בלויה״, כשהרשתות דוחפות לנו שמלות פאייטים במבצע והמפרסמים נשבעים שצללית הנצנצים תעיף את העפעף שלנו אל על, כי אל לנו לקבל את השנה האזרחית החדשה כשאנחנו נטולות גלאם. וגלאם זה טוב, זה כיף, זה נעים כשזה עובד, אבל בחיים עצמם, אלה שקורים בין פוסט לפוסט באינסטגרם, הדבר הכי קרוב לקישוטי כריסמס הם הטחורים שלנו, שאותם שכחנו לבקש מסנטה קלאוס להעלים, אולי כי הוא לא יהודי, אולי כי הוא לא קיים ואולי כי בעידן METOO# הבנו שזה קצת לא מגניב לשבת לסבא בתחפושת על הברכיים.

וברצינות: האימהות, שאותה אני מתרגלת כבר שנה וכמעט ארבעה חודשים, כיסתה בחלודה את הכפתור הזה שמעביר אותי ממצב כדור באולינג למצב כדור דיסקו, ואם פעם המעברים האלה היו חלקים וקלילים, היום מדובר במעברים חורקים שדורשים מאמץ רב, מנטרות פנימיות (״אני אצא, אני חייבת לצאת, חשוב לצאת״) ובייביסיטר, ולא תמיד כל הג׳אז הזה קורה ביחד. זה תקף לגבי בילויים, זה תקף לגבי סקס וזה תקף לגבי כל דבר שדורש ממך לעלות על מופע חדש שאינו הדמות הזו שמסתובבת עם כתמי בננה על הטייץ ומזמרת ״לא דוחפים את זה לשקע! לא!״. 

העולם צועק לנו: ״צאו לחגוג!״,״תהיו גם וגם!״ ו״אל תוותרו על עצמכן ולעצמכן!״ אבל העצמנו החדש מושקע על כל משאביו ביומיום הסיזיפי, ולעלות בסופו על שפתון אדום, מחשוף עמוק וסטילטו מרגיש, בואו נודה באמת, כמו דראג. חודש דצמבר רוצה שנהיה מירי בוהדנה, אבל אנחנו הכי מירי פסקל, כולל הפוני הקצר שמסרב לגדול מאז שהנשירה שאחרי הלידה חיסלה לנו את קו השיער הטבעי. ועוד לא אמרתי מילה על הפיגמנטציה (למה דווקא באיזור השפם?)ֿ, שאריות הבטן התחתונה שלא מגיבה לכפיפות ולפלאנקים (לא לזה התכוונה נועה קירל בשירה ׳פאוץ׳׳), השקיות השחורות מתחת לעיניים (שבניגוד למשפטים היפים בפינטרסט, הן *לא* שקיות של שאנל) והקמטוטים החדשים שמספרים לעולם שמזמן לא היתה לך יקיצה טבעית. 

ומה אפשר לעשות עם זה? לא הרבה, אלא אם אתן מצויידות במשאבי זמן וכסף כמעט בלתי מוגבלים. יש נשים שבורכו בכך, והן יכולות גם לגדל ילדים, גם להציג בית בניחוח מקלות וניל וגם לתחזק פיגורה זקורה ואסופה שלא משדרת ״יצא לי בן אדם מהואגינה״. הן יכולות להזריק, למתוח, למרוח ולשדר לעולם שכל השפרצת הגלאם הזו באה בקלות, כשלמעשה גם הן עובדות (או עבדות) של הציפייה החברתית להיות גם וגם.

עבור רובנו, בג׳ינגול האינסופי הזה של אימהות + קריירה + זוגיות + גוףונפש, אחד הכדורים (במקרה הטוב) מוצא את עצמו על הרצפה. מגזיני הנשים אמנם מבטיחים לנו שהכל אפשרי, שאנחנו וונדרוומן, אבל ממעטים לספר לנו על המחיר שנשים משלמות על השאיפה הזו לשלמות; על המשאבים הפיזיים, הכלכליים והנפשיים שאנחנו צריכות לגייס כדי לעמוד בסטנדרטיים הנוקשים האלה שכביכול משחררים אותנו לחופשי, כי הרי אנחנו ״הכל מהכל״. אבל האם זהו חופש אמיתי, או סתם עוד אזיקון אופנתי לרגשות האשמה ולביקורת העצמית שעמן אנחנו מנהלות מערכת יחסים עמוקה ומורכבת גם ככה? 

בסילבסטר הקרוב, כמו בכל סילבסטר, אחגוג יום הולדת. זו עוד סיבה מלחיצה להיות גלאמורס, וכנראה שאם ממש אתאמץ גם תצא לי תמונה שתשדר שכל הדבר הזה בא לי בקלות, האשטאג ׳חשה מבורכת׳. בפועל, כנראה שאתבאס על האגן שטרם חזר למידותיו, על העור שידע ימים אלסטיים יותר ועל הנפש שרוצה להעיף קונפטי בארבע לפנות בוקר, אבל גם יודעת שעוד רגע היא קמה להכין סימילאק. החיים שלי כוללים מעט מאוד רגעי גלאם, אבל וואלה, אין שטיח אדום שיכול להלהיב אותי כמו מדרכות העיר הסדוקות שעליהן אני פוסעת בכפכפים בדרכי לאסוף את ברי מהגן. היש יותר גלאמורס מאמא מאוהבת?

  • ובכל זאת – 3 דברים קטנים שעזרו לי להרים את עצמי ולעצמי:

ג׳ל שקוף לגבות – מושלם לטיפול בשיערות הקטנות והסוררות שצמחו לאחר הנשירה הגדולה והפכו לפונינט בלתי רצוי. הג׳ל הזה מסדר אותן כאילו אין חשמל סטטי בעולם, ותודה לנערות באינסטגרם שמלמדות אותי הכל. 

מסקרה טובה – כי לא מקובל לעבור ניתוח להרמת עפעפיים בגיל 34. 

ג׳ינס בויפרנד – מדובר בשרוואל המודרני, ועוד כזה שבתוספת טי שירט לבנה יעניק לך נקודות כפאשניסטה מבלי שיחשדו שכל מה שבא לך זה לשחרר את הבטן. 

כתבו תגובה

עגלת קניות

0
Hit Enter to search or Esc key to close
דילוג לתוכן